רועי עבד במפעל מצליח קרוב ל-40 שנה. הוא התקדם בהדרגה מעובד ייצור, למנהל מחלקה קטנה. במקביל, החל ללמוד הנדסה ומונה למהנדס על קו הייצור בו עבד. חייו עברו ללא קשיים משמעותיים – הוא נישא לאשה תומכת, לבני הזוג נולדו שלושה ילדים מוצלחים והמשפחה חיה באושר.
הילדים גדלו, התבגרו והבן הגדול אפילו כבר החל את לימודיו באוניברסיטה – לימודי הנדסה, כמו אביו. יום אחד נשמעה דפיקה בדלת, בפתח עמד איש גבה קומה, בריון, מכוסה קעקועים עם שרשרת על צווארו, אומר שהבן הבכור חייב לו 300 אלף שקלים. ברגע אחד תמונת החיים השתנתה. בני המשפחה התכנסו לשיחה משותפת, הבן הבכור אמר שטעה, שהוליכו אותו שולל, שלא חשב שהתחייב לסכום כה גדול. ההורים היו איתו בכאבו. ההתגייסות הייתה מהירה ויעילה – ההורים משכו כספים מהחסכונות ושילמו באופן מידי את כל החוב. הבן הבטיח שמדובר במעידה חד פעמית, נשבע שלעולם לא יתקרב לשולחן ההימורים וכולם האמינו לדבריו.
מספר חודשים לאחר מכן האב יצא לעבודה וגילה שכל הגלגלים במכוניתו קרועים. החל מאותו יום, מעגלי הפגיעה במשפחה הלכו והתגברו - החלו טלפונים בלילות, מסרים מאיימים הגיעו לכל אחד מבני המשפחה, כתובות רוססו על שער ביתם, החלו עוקבים אחריהם בלילות. רמת החרדה בבית הלכה וגדלה. ההורים הבינו שבנם הבכור שקע לחובות אדירים. מתחים קשים החלו בין בני הזוג, אחד מהילדים התקשה להתגבר על החרדות והחל ליטול טיפול תרופתי. תוך שנה ההורים מכרו את ביתם, פדו את כספי הפנסיה וחזרו לנקודת ההתחלה של זוג צעיר. בתמונה משפחתית כזו, עלינו להרכיב "משקפיים" נוספים ולבחון את המשפחה דרך שלוש עדשות מרכזיות: הגבולות, אשמה והמזעור ההדדי.
להיות הורה פירושו התמודדות מתמדת עם דילמות מעשיות רבות, שיש בהן לא-אחת סתירה פנימית. ההתמקדות בשנים האחרונות במשמעת הורית ובציות של ילדים במסגרת המשפחה היא אולי הכרחית, לאור תהליכי התפרקות חברתיים בעידן המודרני.
בניגוד לעבר, שבו סמכותם של ההורים לא הייתה מוטלת בספק, כיום ניצבים לא פעם הורים חסרי אונים מול ילדיהם ומתקשים להפעיל את סמכותם. בכל המשפחות שהגיעו לטיפול, נושא הגבולות היה מרכזי ומהותי. ההורים דיווחו על "שקט תעשייתי" מהילדים שקיבלו על ידי פיצויים חומריים. הילדים (שבינתיים הפכו להיות בוגרים) דיברו על כך שהכול היה מותר בבית ושההורים הלכו סביבם כמו "על ביצים".
ההורים סיפרו על כך שהילד היה יושב שעות עם חבריו בסלון ומשחק משחקי הימורים. הם היו חוזרים הביתה מהעבודה ומסתגרים בחדרם תוך שהם מתרצים לעצמם כי הילד משחק משחקי מחשב כמו כל הילדים. אותם הורים לא היו מסוגלים להציב גבול ברור לילדיהם ולאורך השנים המצב רק הלך והחריף. הילדים לא נאלצו לגנוב על מנת להשיג כסף, הם ביקשו וקיבלו לפיכך ההימורים הלכו גדלו והשתכללו.
שלב "הגילוי" מגיע לכאורה באופן פתאומי, אלא שמרבית המשפחות שמגיעות לטיפול מדווחות על כך שידעו עוד הרבה קודם על ההימורים. חלקם טוענו שחשבו שהמצב זמני ולכן רמת הדאגה הייתה נמוכה יחסית. מרבית המשפחות מספרות שלאורך השנים שמרו את הדאגות לעצמם ולעיתים אף לא שיתפו את ההורה השני במחשבותיהם.
האם המשפחה כאן לא מהמרת? האם אין דפוסי חשיבה דומים בין המשפחה שמשלמת חובות ומעלימה עין מההימורים לבין המהמר שעסוק במילוי הצרכים המידיים ואינו חושב מה יקרה אם הוריו יאלצו למכור את ביתם?
בשלב "הגילוי", בו המשפחה חווה מתח סביב נושים שמבקשים את כספיהם, המשפחות ממשיכות עם הקושי בהצבת גבולות ברורים. בתהליך המקביל המשפחה "מהמרת" שאם יכסו את החוב ההימורים יפסיקו, לאחר מכן מכסים חוב נוסף ועדיין "מהמרים" שעכשיו זה יגמר וכך זה ממשיך עד שהם נותרים חסרי כל. משפחות שמשלמות את חובות הילדים שלהם, לא מאפשרות לילד להצליח ולהפסיק עם מחלת ההימורים. אין מטופל מהמר שהצליח להתמיד בטיפול אם הוריו שילמו לו את החובות!
הורים שמגיעים לטיפול יחד עם המהמר צריכים ללמוד לעמוד מולו באסרטיביות ולדרוש את כספם חזרה. ניתן להגיע להסדרים כספיים מסוגים שונים אך הכסף הרב שהמשפחה השקיעה בחובות חייב לחזור אליה חזרה.
סוגיית הגבולות היא מרכזית ומהותית. הורים חייבים להיות בעלי הסמכות ולהציב גבולות ברורים לילדיהם. תפקידם של ההורים בכל מקום ובכל זמן הוא לגדל ולחנך את הילדים ולהכין אותם לתפקידם בחיים הבוגרים - בני אדם אותנטיים, אוטונומיים, עצמאים ואחראים.
אחת ההגדרות המוכרות לתפקיד ההורי מתייחסת לעניין הסיכון: תפקידם של הורים לצמצם סיכונים ולהגדיל סיכויים. גם ילדים גדולים זקוקים לסמכות הורית ברורה.
אין מהמר שמשפחתו לא ידעה ברמה כזו או אחרת על כך שהוא מהמר. אולי בפעם הראשונה, השנייה ואפילו השלישית הם לא הבינו איך נעלם כסף מהארנק או מהכספת, אבל במרוצת הזמן כולם יודעים וממזערים.
משפחות המהמרים חיות שנים רבות בהכחשה עד שהנושים דופקים בדלת וגם אז חלק מהמשפחות ממשיכות למזער מחומרת הבעיה. התירוצים מצד המהמר ובני המשפחה מגוונים, יצירתיים ולעיתים גובלים באבסורד. החרדה היא הגורם המניע שגורם לכל המשפחה לדמיין שהפיל שנמצא בחדר הינו עכבר קטן.
המזעור ההדדי מסייע להתפתחות מחלת ההימורים. כולם משחקים את המשחק (תרתי משמע כמובן). המשפחות לא לוקחות אחריות, לא בודקות את ניהול החשבונות, מפקירות את כספי המשפחה ואינן דורשות תשובות על התנהלות בזבזנית וחסרת מעצורים.
סוגיית האשמה מלווה את כולנו ברמה כזו או אחרת. המונח "אם טובה דיה" הוטבע על ידי ויניקוט בשנות ה – 70 בכדי לתאר אם אשר מתאימה את עצמה באופן מלא לצרכי התינוק, ועם הזמן בהתאם להתפתחות תינוקה, מתאימה את עצמה באופן מופחת. הורים אשר נוטים לגונן על ילדיהם, או הורים חודרניים, אינם מעודדים צמיחה והסתגלות. כולנו לעיתים מתקשים לאפשר לילדנו לחוות תסכול ומתווכים להם את העולם. משפחות של אנשים המכורים להימורים מאופיינות ברמות גבוהות של כעס וקונפליקט ורמות נמוכות של תקשורת ברורה ויעילה.
בפגישה עם משפחות המהמרים והמהמר ישנה חלוקה ברורה לשתי קבוצות מרכזיות – בני המשפחה שחשים אשמה לגבי המצב הקיים ובני המשפחה שאינם חשים כלל אשמה. לרוב, ההורים חשים אשמים במצב, בעוד הילד אינו חש אשם כלל. ההורים מאשימים את עצמם שלא שמו לב, שנכשלו בחינוך הילד, שעיגלו פינות למרות שראו את ההימורים, שנתנו לעצמם תירוצים לאורך שנים ועוד האשמות רבות. משפחות המהמרים חוות בעיות פיננסיות קשות, אובדן אמון ואובדן כבוד הדדי. חלקן מתמודדות עם דיכאון. השקרים והסודות עימם חיים המהמרים משפיעים על כל בני המשפחה.
תחושות האשמה של ההורים עלולות להיות מלוות בחשיבה לא רציונלית, זעם, חרדה ופאניקה. הילד לעומת זאת עסוק בדחיית האשמה ממנו ומספק עשרות תירוצים לכך - "לא ידעתי שכך זה מתנהל...הפסקתי מזמן... החובות לא גדולים כמו שאתם חושבים..." הדבר נוגד כל הגיון בריא – הילד שטעה אינו מרגיש אשם כלל.
אולם אם נחשוב על המשפחה כעל תא אחד, שחייב לשמור על מערכת של איזון פנימי, הרי שהיציבות הפנימית לא תוכל להישמר אם כל הצדדים יחושו אשמה וישנה סכנה לקריסת התא המשפחתי. אם כך, כמו בטבע, על מנת לשנות את האיזון אך לא ליצור התפרקות, על ההורים מוטלת החובה להעביר את האחריות היחסית לילד המהמר. העברת האחריות תאפשר להם להתבונן על הסיטואציה באופן מפוקח, רציונאלי, להציב גבולות ברורים ולשמור על יציבות המשפחה.
אין להסיר אחריות מאף אחד מבני המשפחה. עלינו לדרוש לקיחת אחריות, שכן, ללא לקיחת אחריות לא יוכל להיווצר שינוי.
בארץ ובעולם נכתב מעט מאוד על שיטות התערבות עם משפחות המהמרים. עמותת הדרך בנתה מודל ייחודי לטיפול במהמר ובמשפחתו. עקרונות התוכנית נבחנו לאורך שלוש שנים, וכיום המתודה הטיפולית משלבת טיפול תמיכתי נפרד למהמר על פי העקרונות של 12 הצעדים וטיפול משולב למהמר ובני משפחתו.
העיקרון המנחה את הטיפול הינו נפרדות ושילוב. בשלב הראשון המהמר מקבל טיפול מופרד מבני משפחתו - מתוך מטרה לעבוד על ההכחשה ולעורר אמפטיה מול מצוקת המשפחה. במקביל, למשפחות יש זמן להתארגן ולהתאושש ממצבם. בשלב השני המשפחות מוזמנות לטיפול משולב עם המהמר על ידי מטפלת משפחתית מוסמכת הכולל שיחות פרטניות וסדנאות משפחתיות (עם המהמר ובלעדיו).
הממצאים הראו שיפור ניכר בדפוסי התקשורת הבין אישית. המשפחה מסוגלת להציב גבולות ברורים למטופל, רמת האמפטיה של המטופל לסבלם עולה והוא לוקח אחריות על מעשיו. אחוזי הנשירה של מטופלים הנמצאים בתוכנית המשולבת עם המשפחה נמוכים מאוד ביחד לאוכלוסייה הכללית. שילוב המשפחה מעלה תיקווה, מוריד אחוזי נשירה ומאפשר טיפול רב מערכתי בסוגיית ההתמכרות.
עמותת "הדרך" היא אחת ממגוון עמותות לסיוע נפגעי הימורים והתמכרויות רבות נוספות שניתן למצוא במתחם ''משחקים באחריות'' של מפעל הפיס. בנוסף ניתן למצוא במתחם מגוון של כלים, טיפים ומידע לכל מי שחושב שאחד מבני משפחתו עלול להיקלע למצב של התמכרות חמורה.
