איש משפחה, משכיל, בן המעמד הבינוני-גבוה, שבא מיוזמתו - אחרי שצבר חוב של מאות אלפים. נתונים שהצטברו במשך השנים על אוכלוסיית המהמרים שהגיעו לטיפול משרטטים להם פרופיל, חושפים את הסיכון המטריד של בני הנוער ומביאים גם חדשות טובות על הסיכוי לצאת מזה
כמה מכורים להימורים מסתובבים בינינו? הימורים פתולוגיים הם ההתמכרות השקטה - זו הסמויה מן העין, המלווה גם בהכחשה החזקה מכולן. מחקרים בינלאומיים מדברים על התמכרות משמעותית, ברמה שמצריכה טיפול מקצועי, בקרב אחוז עד שניים מהאוכלוסייה, שלעיתים, גם אחרי שפגעו במשפחתם ואיבדו את כל רכושם, לא יכולים להפסיק.
בניגוד למה שמקובל אולי לחשוב, ושמאפיין התמכרויות מסוגים אחרים, ההתמכרות להימורים מזוהה דווקא עם בני המעמד הבינוני-גבוה. הם עובדים, משתכרים, נהנים לרוב מיתרות, ויכולים אף להרשות לעצמם מעת לעת להיכנס חובות. אמנון מיכאלי, העומד בראש העמותה הציבורית "הדרך" המפעילה מרכזים לטיפול במכורים ברחבי הארץ, אומר כי מדובר בדרך כלל בבעלי גישה לכסף נזיל - ולאו דווקא שלהם. סוכן ביטוח, עורך דין או פקיד בנק, שמקבל לידיו כספים להפקדה או להעברה ומחליט לעשות בהם שימוש "זמני", הוא מקרה קלאסי של שילוב בין הימורים להונאה.
בדומה להתמכרויות אחרות, גם הגנטיקה משחקת תפקיד. ד"ר שאולי לב רן, סגן מנהל בית החולים לב השרון ומנהל המרפאה להתמכרויות ותחלואה כפולה בבית החולים, מבהיר כי אין מדובר ב"גן הימורים" ספציפי אלא יותר בתשלובת גנים שיוצרת נטייה, אשר "ממתינה" לטריגר. והטריגר, לדבריו, יכול להיות אירוע טראומתי או פשוט זמינות יתרה של ההימורים - אם זה קרבה לאתר פיזי ואם אתרים ברשת. מחקר משותף של חוקרים מקנדה ומבריטניה גילה כי אף שמדובר בהתמכרות התנהגותית, ולא לחומר פיזי, כאשר אדם מכור מהמר ניכרת אצלו עלייה בפעילות באזור האינסולה שבקליפת המוח, המזוהה עם חוויות ותחושות של עונג וסיפוק. זאת בדומה לצריכת אלכוהול מצד אלכוהוליסט, או לכל גירוי "טבעי" כמו האזנה למנגינה מסוימת, אכילת מזון אהוב או קיום יחסי מין.
אז מיהו הישראלי המכור להימורים, אשר הגיע לטיפול? בידי החוקרים והמטפלים הצטברו כבר די ידע וניסיון כדי לשרטט לו פרופיל.
הניסיון המקיף ביותר לעשות זאת היה מחקר אמפירי על 3,188 המהמרים, שפקדו בשנים 2015-2001 את מרכזי הטיפול האמבולטוריים של עמותת "אפשר" ברחבי הארץ (61 נוספים הגיעו כנפגעים עקיפים, ברובם בני זוג או הורים למהמרים צעירים).
מתברר שמדובר בתחום גברי למדי, עם פחות מ-9% נשים שהגיעו לטיפול. ייתכן שהדבר קשור באלמנט התחרותי והסיכוני שקיים בהימורים, כמו גם בזיקה שבינם לבין משחקי הספורט המרתקים בעיקר גברים. סביר עם זאת ששיעור הנשים המכורות להימורים גבוה יותר, כאשר בקבוצות לעזרה עצמית (GA) מהוות הנשים כרבע מהמשתתפים. נראה כי אלו נוטות לפנות לטיפול ציבורי פחות מגברים, ומעדיפות את הקבוצות האנונימיות.
קרוב ל-30% מהמהמרים שהגיעו לטיפול הם בני 35-26, ושיעור נוסף מתוכם בגיל העשור הבא. כ-20% הם בני 55-46 ו-10% בני 65-55. 4% מהמהמרים חצו את גיל 65 וכ-9% מתוכם בני 25 ומטה. הפנייה לטיפול באזורי גיל 40-30 נחשבת מאוחרת ביחס להתמכרות לחומרים כמו אלכוהול ונובעת מכך שאת הסוג הזה, המקוטלג כאמור תחת התמכרות התנהגותית, אנחנו מצליחים להסתיר לאורך שנים מהסביבה ואף מעצמנו, ונוטים לדחות את הטיפול בו ככל שניתן. המשפחה מצויה אף היא בהכחשה ומוסיפה לראות בהתמכרות משחק שאולי יצא משליטה, אך אינו מהווה בעיה שמצריכה טיפול מקצועי.
מטריד במיוחד מצבם של בני הנוער בהקשר. על פי מחקר מקיף של מרכז המחקר והמידע בכנסת, שהוגש לוועדת החינוך, התרבות והספורט, אלה מהווים קבוצה בסיכון מיוחד בכל הנוגע להימורים - הם נוטים לעסוק בהם יותר ממבוגרים ועוברים מהר יותר ממה שמוגדר "הימורים חברתיים" ל"הימורים פתולוגיים", הנמשכים גם לאורך השירות הצבאי. ההיקף המלא של בני הנוער המכורים אינו ברור, אך מדובר בבעיה שהולכת ומחריפה יחד עם הזמינות הגוברת להימורים, דרך הרשת הפתוחה ובמיוחד בטלפונים החכמים.
באשר לקבוצת הקצה השנייה - לא אחת מדובר במבוגרים, חלקם פנסיונרים, שגילו את ההימורים לאחר פרישתם מהעבודה כתחליף לשגרת היומיום, והפסידו לעיתים את כל כספי הפיצויים.
יותר ממחצית המהמרים שפונים לטיפול הם נשואים או חיים בזוגיות. כרבע מהם רווקים, קרוב לחמישית גרושים או פרודים ושני אחוז אלמנים. העובדה שרוב המהמרים הקימו משפחה בצד ההתמכרות או עוד קודם לה מדגישה ביתר שאת את פוטנציאל הנזק העקיף, שהם עלולים לגרום לסביבתם הקרובה ולא רק לעצמם.
בחינה מגדרית של הסטטוס המשפחתי מעלה כי בעוד הנשים נוטות להוסיף ולתמוך בבן הזוג המהמר, הרי שהן נזנחות מהר יחסית על-ידי בני זוגן אם הידרדרו להימורים בעצמן.
יותר מ-90% המגיעים לטיפול הם יהודים, אף שכשליש ממרכזי הטיפול נמצאים במגזר הלא יהודי. שברי האחוזים שמגיעים מקרב הדתות האחרות מעידים יותר על הבושה מעצם הטיפול ועל הסטיגמה הכרוכה בו, מאשר על שיעור ההתמכרות האותנטי שמתברר כמבייש פחות.
המכור להימורים הוא כאמור טיפוס נורמטיבי, כפי שבא לידי ביטוי בנתוני ההשכלה והתעסוקה: כ-90% מהמטופלים השלימו 12 שנות לימוד לפחות, 12.4% הם גם בעלי תואר אקדמאי. שלושה-רבעים עבדו והשתכרו בעת הפנייה, ורק חמישית הכירו מקרוב את שירותי הרווחה למיניהם. כך שלכאורה, חייהם של המהמרים התנהלו על מי מנוחות עד למשבר. כל אלה עשויים להעיד גם על סיכוי טוב לשיקום ולהשתלבות מחודשת במערכות החיים השונות.
45% הגיעו לטיפול מיוזמתם. כרבע הופנו על-ידי בני משפחה. 10% הגיעו בעקבות הפניה של שירות מבחן, ושיעור דומה - בהפניה של שירותי הרווחה. היתר הגיעו דרך גורמי רפואה, מקום עבודה, חברים ועוד. סוגיה כאובה, המהווה מכנה משותף לפונים לטיפול, היא הבור התקציבי שצברו בניסיון לכסות הפסדים. כשליש הגיעו כשמאחוריהם חוב כספי של מאות אלפי שקלים, ושבלעדיו סביר להניח שהיו ממשיכים להמר.
משכבר הגיעו למרכזי הטיפול האמבולטוריים, מתברר כי כ-70% מכלל הפונים אינם משלימים את הטיפול כמתוכנן. שיעור נשירה דומה מוכר מתחום הטיפול בנפגעי אלכוהול. בין הנושרים יש רבים שהמשיכו את הטיפול באופן עצמי, ואחרים שהצליחו להיגמל - אם כי לא בהכרח לצמיתות.
ממצאי המחקר הופיעו בחוברת "הימורים בישראל" ובאתר מפעל הפיס, המפרסם כללים מנחים להימורים קטנים ובלתי מזיקים, כמו גם דרכים לזיהוי המהמר הכפייתי והפתולוגי.
