גם אתם מרגישים לפעמים שאתם מגזימים בקניות, באכילה או בהימורים? לא קל לדעת מתי אתם עוברים את הגבול, וקשה עוד יותר להבין שהגיע הזמן לעצור.
הסיגריה הראשונה שלי הייתה בכיתה ט', בספסל מאחורי בית הספר. מסביבי כבר היו ילדים שעישנו, אז גם אני החלטתי לקחת שאכטה מאחד החברים. זה נראה לי מגניב, ורציתי להיות מגניב. השתעלתי כמו משוגע, זרקתי אותה על הרצפה ונשבעתי שזו גם תהיה הסיגריה האחרונה שלי. למחרת עישנתי עוד אחת, ועוד אחת. הראשונה הפכה לשנייה, השלישית לרביעית ואחרי שהתגייסתי כבר עברתי לחפיסת סיגריות ביום. המתח, הלחץ, החברים שמעשנים, ההפסקות בין האימונים, כל הדברים האלה עשו את שלהם.
אחרי שהשתחררתי מהצבא התחלתי ללמוד באוניברסיטה בירושלים בבקרים ועבדתי כברמן בלילות. בלי ששמתי לב הסיגריה הפכה להיות חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. בכל הזדמנות יצאתי לעוד סיגריה, גם אם סיימתי הרגע אחת וראיתי מישהו שאני מכיר יוצא להפסקה. אחת אחרי השנייה סיימתי אותן, עברתי מקופסה לקופסה. כל חבר שנסע לחו"ל, קיבל ממני משימה: להביא לי פאקט מהדיוטי פרי. אף פעם לא חשבתי על עצמי כמכור לעישון, זו הייתה ההנאה שלי. גם כשהיו לי דייטים שהתלוננו על הריח של החולצה, אמרתי להן שכביסה אחת וזה יעבור. גם כשהתחלתי לעשן בתוך הבית והאוטו, זה לא הפריע לי כי כבר הייתי רגיל לריח.
ומה עם הסרטן? זה בסדר, יהיה בסדר. אמרתי לעצמי, להורים שלי, לחברה החדשה שלי. אלא שהיא לא הרפתה. דרשה ממני להפסיק. והפסקתי, לשלושה שבועות שלמים. אבל אז היו כבר בעיות בעבודה, שיחה לא טובה עם הבוס, ירדתי למטה עצבני וביקשתי מקולגה סיגריה. אחת, וזה הכול. ובדרך הביתה קניתי קופסה, וחזרתי. אמרתי לעצמי שאני שולט בזה, עובדה שהפסקתי פעם אחת, וכשאני ארצה שוב להפסיק אני אצליח. הרי החלק הכי טוב של היום זה הסיגריה בבוקר עם העיתון, ובצהריים עם החברים בעבודה ובערב אחרי הארוחה. וגם כשאני רוצה לנשום קצת אוויר, בין לבין.
כשאשתי הודיעה לי שהיא בהריון, היא הציבה לי אולטימטום. או שאתה מפסיק, או שאתה מפסיק. היא לא השאירה לי הרבה ברירות. עישנתי את הסיגריה האחרונה שלי לאט, במין טקס פרידה אישי, והחלטתי שזהו. נרשמתי לסדנא דרך קופת החולים (טוב, האמת היא שאשתי רשמה אותי), התמדתי והפסקתי. להגיד שהיה לי פשוט? לא. להגיד שאני לא מתגעגע? אני מתגעגע בטירוף. אבל הבן הקטן שלי שווה את הכול, ושום כביסה לא הייתה מעלימה לי את הפגיעה שיכולתי לעשות לו אם רק הייתי ממשיך ומעשן עוד ועוד.
התובנה שלי: "לפעמים כדי לעצור את ההתמכרות צריך סיבה, כי לך זה לא מספיק חשוב אבל אם יש לך סיבה מספיק טובה זה מספיק. אצלי זה היה הילד, אצל אחרים זה יכול להיות כל דבר. אם זה לא חשוב לך מספיק כדי לעשות את זה לעצמך, תעשה את זה בשביל מישהו אחר"
כשהגיעה השיחה מהבנק, נפל לי האסימון. זה לא הפתיע אותי, כי האמת היא שהיו לי מספיק נורות אזהרה ושיחות קודמות בדרך. אבל תמיד יצאתי מזה, והייתי בטוחה שאני אצא מזה שוב. רק שהפעם מנהלת הסניף לא הייתה נחמדה כהרגלה, והטון שלה היה תקיף במיוחד: "זה נגמר, אנחנו לא מאשרים לך אשראי נוסף. את בחריגה של 8,000 מהמינוס, ואני מבטלת לך עכשיו את שני כרטיסי האשראי".
כבר כשהבנתי שזו מנהלת הסניף מתקשרת ולא הפקידה הקבועה שלי, ידעתי שאני בבעיה. אבל רק אחרי שניתקתי את השיחה הבנתי עד כמה. בארבע השנים האחרונות לקחתי 4 הלוואות, הגדלתי את מסגרת האשראי שלי שלוש פעמים ונעזרתי גם בהורים. ומה יצא לי מכל זה? אין לי בית, אין לי אוטו, אבל יש לי ארון עמוס בנעליים ובגדים שיכולים להיראות עליי מעולה בכל ארוחת ערב. רק שלא היה לי כסף לצאת אפילו למכולת השכונתית לקנות לחמנייה עם שוקולד.
תמיד אהבתי לקנות, זה היה כיף. שופינג בארץ, שופינג בחו"ל, שופינג עם חברות וסתם עם עצמי. בשיא שלי עברתי ביום אחד חמישה קניונים בשלושה אזורי חיוג רק כי רציתי למצוא חולצה אחת מיוחדת שהייתי חמה עליה אחרי שראיתי אותה בפרסומת. לא מצאתי אותה בסוף, אבל מצאתי מספיק דברים אחרים שמילאו עשר שקיות שאיתן חזרתי באוטובוסים הביתה. כשגיליתי את האפשרות לקנות באתרי קניות בחו"ל, בכלל השתגעתי. מרוב אושר. לא קניתי את מה שבאמת הייתי צריכה, אלא את מה שראיתי ורציתי באותו הרגע. האם זה היה חכם? לא, האם זה גרם לי אושר? בהחלט. וזה מה שהיה חשוב לי. נפרדתי מבן זוג? רצה לשופינג, יום רע בעבודה? רצה לשופינג, החבילה מאסוס מתעכבת בדואר? רצה לשופינג.
ואז התקשרה המנהלת, ולא השאירה לי ברירה אלא להתאפס על החיים שלי. ועשיתי את זה. לא חידשתי את כרטיסי האשראי, עשיתי לעצמי טבלה מסודרת שבה אני כותבת בכל חודש כמה כסף אני מאשרת לעצמי בשופינג ולא חרגתי ממנה ופתאום למדתי להעריך כל בגד או פריט שאני קונה. פתאום אני קונה רק את מה שאני צריכה, וזה לא חסר לי בכלל.
התובנה שלי: "קיבלתי את אותו האושר גם בימים שקניתי ללא הכרה וגם היום כשאני קונה רק פריט אחד או שניים בחודש. לפעמים צריך פשוט להבין שזו לא הכמות אלא האיכות. לא ויתרתי על השופינג לגמרי, פשוט הפכתי אותו למשהו הגיוני שלא פוגע לי בחיים האחרים שלי"
אחרי כמה חודשים נתנו לי מפתח. "את גם ככה זאת שמגיעה ראשונה למשרד", אמרו לי, "אז כבר תפתחי אותו". אני גם האחרונה שיוצאת ממנו, אז גם נעלתי. אחרי שנים של לימודים באוניברסיטה, עוד תקופת התמחות של שנה, בחינת לשכה אחת קשה במיוחד ומציאת משרד נחשק – סוף סוף יכולתי להגיד שאני עורכת דין מוסמכת בישראל. כדי להוכיח את עצמי, החלטתי שאני נותנת 100% מעצמי. אני ארוויח את המעמד שלי, אוכיח את המסירות שלי ואראה לכולם מה אני שווה באמת.
העבודה שאבה אותי פנימה. הקדמתי את השעה שבה אני קמה בבוקר, והלכתי לישון רק אחרי שתיים בלילה. חייתי על קפה ומאפה קרוב לשנה. לא יצאתי לארוחות צהריים עם החברים מהמשרד כדי להספיק עוד דברים ולקחתי על עצמי עוד ועוד משימות. היו כאלה שקראו לי "וורקוהוליקית", אבל לא ייחסתי לזה חשיבות. ראיתי בהם אנשי חסרי אמביציה, כאלה שמסתפקים בעבודה מ-9-5 ולא רוצים להגיע רחוק כמוני. לאט לאט התנתקו הקשרים עם החברים. לא פלא – פשוט לא היה לי זמן לפגוש אותם. וגם כשהם לא צלצלו, לא טרחתי להתקשר אליהם בעצמי. אני כבר אחזור אליהם אחר כך, אמרתי לעצמי, חברים יישארו חברים גם אם לא נדבר שנתיים. לדייטים יצאתי רק דרך הטינדר, למי היה זמן להיכרות מעמיקה עם אנשים. למשפחה נסעתי פעם בחודשיים, הם התרגלו כבר.
יום שישי אחד חברת ילדות שלי ביקשה ממני להגיע לקפה. אמרתי לה שיש לי בדיוק שעה, כי אני עובדת על תיק חשוב מאוד, ושנדבר מהר. כשהגעתי חיכו לי שם שלושה חברים טובים, או לפחות כאלה שהיו חברים טובים לפני ששקעתי במשרד. הם החליטו לשים לי מראה מול הפנים – אין לי זוגיות, אין לי חיים, אני ניזונה מפריכית עם קפה שלוש פעמים ביום והסתפרתי בפעם האחרונה לפני שנתיים וחצי. "תתעוררי, העבודה היא לא כל החיים שלך". ניסיתי להתווכח, להגיד שגם אם זו התמכרות, זו התמכרות טובה כי אני מרוויחה הרבה כסף ומתקדמת בחיים. "אבל איזה חיים יש לך?" הם שאלו ופתאום זה היכה בי. מאותו יום כבר הייתי אדם אחר. אני עדיין עובדת קשה, אבל הרווחתי את החיים שלי בחזרה. אני מגיעה עם כולם, הולכת עם כולם וגם אם אני מספיקה פחות, תמיד יש את מחר. בבוקר אני עושה ריצה עם הכלב שאימצתי, בערב אני יוצאת עם החברים (כן כן אותם חברים שעזרו לי לצאת מזה) להופעות ומסיבות ולא מרגישה שאני אדם פחות טוב בעבודה.
התובנה שלי: "תהיו חברים! אם אתם רואים שאחד מהחברים שלכם שוקע בעבודה או בהתמכרות אחרת אל תהססו להגיד לו את זה. לא תמיד כשאתה נמצא בתוך הבעיה אתה רואה אותה, וכמה שזה קשה – צריך להגיד את האמת בפנים"
לכל אחד יש תחביבים ואהבות, דברים שעושים לו טוב בשעות הפנאי שלו וממלאים אותו באושר. אחד אוהב לקנות, אחרת אוהבת לשחק במחשב ויש גם מי שאוהב מסעדות טובות או ריצה בפארק. אלא שלא כולם יודעים להפסיק בזמן ולא להגזים. במתחם "משחקים באחריות" של מפעל הפיס תוכלו למצוא מגוון כלים, עצות וגם מספרי טלפון שיעזרו לכם (ולקרובים אליכם) לעצור ולטפל בבעיה לפני שהיא מחמירה.
