אנשים זקנים המתמודדים עם בדידות, שינויים חברתיים, כאבים גופניים, אובדניים ודיכאון הם בבחינת קבוצת סיכון אשר עלולה לפתח התמכרות.
מאמר זה מתבסס על עבודת מאסטר, כחלק מלימודיי תואר שני בעבודה סוציאלית קלינית באוניברסיטת בר אילן. העבודה עוסקת בסיפוריי החיים של נשים זקנות, מהמרות פתולוגיות, וחוויתן הטיפולית. המחקר הינו איכותני, מתבסס על ניתוח סיפוריי החיים מתוך הפרדיגמה הנרטיבית. הנרטיב מציב במרכז את החוויה הסובייקטיבית ואת הפרשנויות של האדם הזקן עצמו. חוקרים רבים מתארים את ההזכרות בזקנה כתהליך חיובי ומזהים יתרונות הטמונים בסקירת החיים בשלב חיים זה (Birren and Deutchman,1991). בנוסף, החשיבה הנרטיבית מתאימה במיוחד למקצוע העבודה הסוציאלית. נרטיבים הם החומר הבסיסי ממנו עשויה הפרקטיקה של עבודה סוציאלית. סיפורים, אינם רק אמצעי להכרת המציאות האנושית, הם גם כלי לחולל בה שינוי (ספקטור- מרזל, 2010). כעובדת סוציאלית אשר עורכת מחקר נרטיבי, אני מבקשת להשמיע את קולה של אוכלוסיית הנשים הנחקרות שאינו נשמע בשיח הציבורי, ובכך להעצימן ולחולל שינוי.
המסגרת התיאורטית של המחקר, ניזונה מתיאוריות חברתיות בתחום הזקנה: תיאוריית ההתנתקות (Disengagement) שהוצעה על ידי קימינג והנרי (Cumming and Henry, 1961) ותיאוריית הפעילות (Activity) שהוצעה על ידי אביגהרסט (Havighursts, 1963, 1968). בנוסף היא מתבססת על מודל חמשת שלבי השינוי של פרוצ'סקה ודיקלמנטה (Prochaska and Diclemente, 1986). במסגרת המחקר נערכו 14 ראיונות עם נשים בגיל הזקנה, בנות 60 ומעלה, אשר אובחנו כמהמרות פתולוגיות ומטופלות או טופלו בעבר במרכזי הטיפול בנפגעי אלכוהול והימורים בעמותת "אפשר". מטרת המחקר הינה בדיקה וזיהוי של המאפיינים הייחודיים של הנשים, כפי שהדבר עולה מתוך סיפוריי החיים שלהן, מאפיינים הקשורים לפנייה לטיפול, בדיקת מקומו של הטיפול כמסייע בתהליך הגמילה ובחינת הקשר בין התיאוריות שהוצגו.
מחקר זה מהווה חידוש בשדה המחקר בארץ ותוספת עדכנית ומעמיקה למחקרים בעולם. ההתמקדות בסוגיית הגיל והמגדר תפסה מעט מדי מקום במחקרים הקיימים בנושא. קיימת גם חשיבות רבה לעיסוק בנושא הטיפולי בשל העובדה שאוכלוסייה זו מצויה בסיכון רב וממעטת לפנות לטיפול.
המהפכה הדמוגרפית היא אחד ממאפייני המאה העשרים. לפי התחזיות האוכלוסייה העולמית צפויה לגדול פי 3.7 משנת 1950 ועד 2050. אוכלוסיית הזקנים בני למעלה מ-60 אמורה לגדול פי עשרה (Bloom, Boersch-Supan,Mcgee, Seike,2011). לשינויים אלו השלכות פסיכולוגיות, חברתיות ופוליטיות. תקופת הזקנה כוללת עלייה בשיעור החולי והמוגבלות של הפרט, לצד פגיעות יתר של המערכות השונות בגוף. מאידך, הארכת תקופת ההזדקנות מחייבת את הגברת הפעילות ויצירת משמעות בחייו של הזקן. על-כן נושא הזקנה ותהליכי ההזדקנות תופסים מקום נכבד בחשיבה החברתית בעולם המערבי בכלל ובישראל בפרט (רוזין, 2003). תהליכי ההזדקנות מביאים לשינויים עיקריים בכל מערכות הגוף והנפש (Nemiroff and Colarusso, 1990). אולי אחד הדברים הרווחים ביותר בזקנה היא הדרישה המופעלת על האדם הזקן להסתגל לשינויים החלים בו ובסביבתו (לומרנץ, 2003).
אוכלוסיית הנשים הזקנות מהוות נתח הולך וגדל מהאוכלוסייה. נשים מהוות כ- 57% משיעור הזקנים מכלל האוכלוסייה (ברודסקי, שנור ובאר, 2011). לפיכך, המחקר הגרונטולוגי והפרקטיקה מכירים בחשיבות צרכיהן המיוחדים של הנשים (Hooyman and Kiyak, 2005).
בעוד שתוחלת החיים של נשים ארוכה יותר מזו של גברים, הנשים מדווחות על תחלואה כרונית רבה יותר, והן אף משתמשות בתדירות גבוהה יותר בשירותי הבריאות מאשר גברים (Manton, 1997a, 1997b). מרבית הנשים שהתראיינו סיפרו כי הן סובלת מבעיות בריאותיות כמו דלקות פרקים, בעיות ברכיים, גב, ירידה בשמיעה, סכרת ועוד. מלבד התחלואה הכרונית, נשים מתמודדות בשנים האחרונות לחייהן עם מגבלות פיזיות, תפקודיות ופסיכולוגיות, בדידות ולעיתים קרובות גם עם חסך כלכלי. למעלה ממחצית הנשים שהתראיינו סיפרו כי הן סובלות מדיכאון ונוטלות טיפול תרופתי. חשוב לציין כי מחציתן עדיין עובדות אף שהן מקבלות קצבת זקנה. רמת ההכנסה בתקופה שלאחר היציאה לגמלאות מייצגת את אחד ההבדלים הבולטים בין גברים זקנים לנשים זקנות. לפיכך, במקביל לעלייה בתוחלת חייהן, עולה גם אחוז הזקנות המתקיימות ממשאבים מוגבלים. מצב זה משפיע על מארג חייהן לא פחות מהשפעת מצב בריאותן, תנאי מגוריהן ותמיכת בני משפחתן (בנטור, סטרון וצ'חמיר, 2006).
אנשים זקנים המתמודדים עם בדידות, שינויים חברתיים, כאבים גופניים, אובדניים ודיכאון הם בבחינת קבוצת סיכון אשר עלולה לפתח התמכרות (לומרנץ, 2003). מחקרים מראים באופן עקבי שהימורים הם פעילות חברתית נפוצה בקרב זקנים (Lai, 2006 ; Mcneilly and burk, 2002 ; Ohtsuka and karoglidis, 2001). בעוד הגברים מתחילים להמר סביב גיל ההתבגרות, הנשים מתחילות להמר בשנות העשרים והשלושים ובאופן חריף יותר בגיל חמישים עד שישים (דנון ושיינפלד 2011). מרבית הנשים שהתראיינו סיפרו כי התחילו את ההימורים סביב גיל 60 או שהימרו הימורים חברתיים בגיל צעיר יותר אך ההתדרדרות החלה סביב גיל 60. בשנים האחרונות, בחלקים רבים מהעולם המערבי (ארה"ב, קנדה ואירופה), התרחשה עלייה ניכרת בהיקף מספר הנשים המהמרות ובהיקף מספר הנשים המחפשות טיפול והמאובחנות כסובלות מהימורים פתולוגיים (Boughton and Falenchuk 2007; Griffiths, Hayer and Meyer, 2009; Volberg, 2003).
במחקרם של בוגטון וברווסטר (Boughton and Brewster,2002), נמצא כי נשים מהמרות כדרך להקלת מתח, בריחה מהמציאות, מהבעיות ,מהדאגות ומתחושת האחריות. ממחקר שנערך בארה"ב שהשווה בין שני המינים, נמצא כי נשים נמשכות יותר למשחקי מזל כמו בינגו, כרטיסי גירוד, מכונות מזל ומשחקי וידיאו (Blanco, Hasin, Petry, Stinson and Grant, 2006; Grant and Kim, 2002; Wenzel and Dahl, 2009). תמונה זהה נתקבלה בראיונות שערכתי כאשר מרבית הנשים סיפרו כי הן מעדיפות יותר משחקי מזל מסוג כרטיסי גירוד חיש גד, הגרלות צ'אנס ומכונות מזל. מיעוט סיפרו כי הן מהמרות בבתי קזינו בחו"ל. בנוסף, לפי מחקרים שנערכו בברזיל, נשים נעות באופן מהיר יותר דרך שלבי ההתמכרות לעבר בעיית הימורים והימורים פתולוגיים (Travares, Martins, Lobo, Silveira, Gentile and Holdgins, 2003; Travares, Zilberman, Beites and Gentil, 2001). במקרים רבים, נשים זקנות מתחילות להמר בשביל הנאה עם חברים או משפחה ואינן מודעות לסיכונים הטמונים בהימורים (McKay, 2005).
ישנן ראיות המצביעות על כך שבקרב אוכלוסיית הזקנים, הסבירות לחיפוש עזרה ולפנייה לטיפול היא נמוכה יותר מאשר באוכלוסיות אחרות (Borrell, 2003; Hirsch, 2000; Kostyk and Mckay, 2002; Mcneilly and Burke, 2000). זקנים מהססים יותר מאחרים לטפל בבעיית ההתמכרות להימורים. בנוסף, בקרב זקנים נמצא היעדר רצון לשוחח על בריאותם הנפשית והיעדר הכרה בהימורים כמחלה (Bjelde et., al, 2008). ישנם מספר גורמים אשר מונעים מנשים זקנות לחפש עזרה טיפולית מקצועית לבעיית ההימורים. הבולט בהם הוא היעדר זיהוי כי מדובר בכלל בבעיה (Cousins, Moodie and Witcher, 2002; Frisch, Govoni and Johnson, 2001; Hirsch, 2000). נשים זקנות רבות גם רואות בחיפוש עזרה כסימן לחולשה אישית ורבות חשות כי יהיו מסוגלות לעזור לעצמן ולא יזדקקו לתמיכה (Boughton and Brewster, 2002). כאשר נשים כבר פונות לטיפול זה בדרך כלל בקשר לבעיית הימורים של אדם אחר (Zoellner, 2002). נשים מכורות, ברוב המקרים, אינן פונות מיוזמתן לטיפול עקב קשיים כלכליים, דימוי עצמי נמוך, ייאוש, חוסר אמון במערכת הפטריארכאלית ומחסור בתמיכה משפחתית. מרבית הנשים שהתראיינו סיפרו כי הסיבה העיקרית שבגללה פנו לטיפול הייתה לחץ שהופעל מצד בני משפחה ובעיות כלכליות. רק מעטות סיפרו כי פנו בשל החלטה עצמית או רצון עצמאי להפסיק את ההימורים.
בטיפול בנשים קיימת חשיבות רבה ל- Reaching Out, עיקרון המדגיש את הצורך ב"חיזור" גם כשהן אינן משתפות פעולה בכדי לצמצם את ההתנגדות ואת החשש מהמטפלים ומהסטיגמה הנלוות להתמכרות ( נבו, גלוון ובן- גיא, 2004). בנוסף, מטפלים בבעיית ההימורים צריכים לגלות רגישות להבדלים הנובעים מגיל הסובלים מההפרעה (McKay, 2005).
לסיכום חשוב להדגיש כי מטרתו של מחקר זה היא העמקה נרחבת בסוגיה ייחודית המשלבת התמקדות בגיל ומגדר. עקב העובדה כי אוכלוסייה זו מצויה בסיכון רב יותר כיוון שממעטת לפנות לטיפול ישנה חשיבות רבה לנושא הטיפולי והבלטת קולה של אוכלוסייה זו. ייתכן כי מחקר זה מעבר להרחבה והעמקת הידע הקיים ישפוך אור לפיתוח אסטרטגיות טיפוליות בעתיד שיסייעו במניעה ובתהליך ההחלמה ומתן מענה רגיש, מקצועי והולם יותר.
לחצו כאן להורדת חוברת מאמרים מלאה
