כשהתבקשתי לכתוב על הימורים פתולוגיים, האסוציאציה הראשונה שעלתה במוחי היתה: פספוס! הימור פתולוגי הוא אחד מהאבחנות הכי שכיחות אך גם הכי מפוספסות מבחינת האוכלוסייה הכללית. ההתייחסות אליה היא כמו להרגל מגונה ולא כמו להפרעה נפשית. זו הסיבה שאנשים הסובלים מהימור פתולוגי מגיעים לעזרה, אם בכלל הם מגיעים, מאוחר מדי ופחות מדי, על אף ההצלחה הטיפולית המעודדת ברוב המקרים. כנראה שהסטיגמה חזקה יותר מהרצון להחלמה.
התמכרות בכלל היא תופעה נפוצה בעולם. על פי הערכה המוסכמת על חוקרים רבים, כשליש מן האוכלוסייה סובלים מהתמכרות כלשהי, לסוג מסויים של התנהגות או לצריכה של חומרים מסוימים. ההתמכרות, ככלל, מוגדרת כפעילות כפייתית ומעורבות מופרזת בעיסוק ספציפי כמו בהימורים או כצריכה בלתי נשלטת בחומרים החל מאלכוהול וסיגריות וכלה בסמים שונים. הצד השווה באוכלוסיית המתמכרים הוא, שהם מתמסרים לפעילות הכפייתית האופיינית להם, עד כדי גרימת נזקים כבדים לכיסם או לגופם, עד כדי שיבוש היכולת שלהם לעבוד, ללמוד או ליצור תקשורת נורמאלית עם המשפחה והסביבה.
תופעת הימורים מוכרת עוד מראשית ההסטוריה ומשלבת משחק, הנאה, ניחוש, גורל, מזל ותחרות, שמובילים כולם יחד לפעולה מושכת ומרגשת. שם המשחק בהימורים הוא ההשקעה הכספית שמסתכנת בהפסד או בזכייה. ההשקעה הכספית ואי הידיעה על הזכייה או על ההפסד, הופך את ההימור למעניין ולמרגש.
ההימורים יכולים להיות חברתיים ומזדמנים או כפייתיים ופתולוגיים. הבדלים אלו באים לידי ביטוי במטרת ההימור, בזמן המושקע בהימורים ובהשלכות ההימורים. מבחינה פסיכיאטרית הימור פתולוגי, כהפרעה, נמצא בקבוצה של הפרעות המאופיינות בחוסר שליטה על הדחפים. מבחינת סימנים ההימור הפתולוגי קרוב לקשת של הפרעות טורדניות, כפייתיות והתמכרותיות. הימור פתולוגי מוגדר ב-DSM IV כהפרעה פרוגרסיבית המתאפיינת ברצון בלתי נשלט להמר. או על פי ICD 10 כהפרעה המורכבת מאפיזודות חוזרות של הימורים השולטות בחיי הפרט עד כדי פגיעה בערכים ובמחויבויות החברתיות, חומריים ומשפחתיים של המהמר.
אני מאמין שבצורה גסה ניתן לחלק את אוכלוסיית המתמכרים לקבוצות שונות. כך ניתן גם לחלק את אוכלוסיית המהמרים הפתולוגיים למספר קבוצות, והבולטות שבהן:
לא משנה על איזה סוג של מהמר פתולוגי אנו מדברים, רוב המהמרים עוברים שלושה שלבים המאפיינים את תהליך הפיכתו של מהמר חברתי למהמר פתולוגי:
בדרך כלל נתפסים ההימורים בעיני אנשים כהרגל "רע". על פי דעה זו כל מה שצריך לעשות הוא להפסיק להמר וזהו. הסטיגמה הקיימת ממילא מטיפול נפשי מקשה עוד יותר על הגעה לטיפול ומונעת לא אחת קבלת עזרה בסיסית. שכיחות תופעת ההימורים הפתולוגיים באוכלוסייה הכללית אינה ידועה, אך אמריקאים מדווחים על שכיחות של עד 5%. במדינות המערב מדווח על הפרעה בולטת יותר אצל גברים ויחס בין גברים לנשים הוא 2-3 ל-1. גיל ההופעה הוא שנות העשרה המאוחרות אך ההפרעה עלולה להופיע בכל הגילאים. אנשים שסובלים מהפרעה זו לא מגיעים לטיפול בשלבים ההתחלתיים של ההפרעה. ברוב המקרים, רק אחרי שמפסידים סכומים גדולים וגם זאת בהתערבות המשפחה. הפנייה לעזרה מתייחסת לעתים לא לבעיית ההימורים עצמם אלא לתלונות על דיכאון, חרדה ומחשבות אובדניות. מחקרים בתחום זה מראים שעד 30% מהמהמרים סובלים מדיכאון ו-60% סובלים משינויים במצב הרוח. באשר לנטיות התאבדות, נמצא במחקר ש-25% מהמהמרים מרגישים כי אין ערך לחייהם, 20% מביעים רצון למות או יש להם מחשבות על התאבדות. ל-5% יש מחשבות או מעשים המובילים באמת לניסיונות התאבדות. מעבר לכך, ישנה נטייה ברורה להתמכרות לחומרים אחרים כמו סמים ואלכוהול. נמצא כי 25%-40% מהמהמרים מפתחים התמכרות לחומרים פסיכו-אקטיביים. באוכלוסיית המהמרים קיים קושי לקבוע האם ההפרעות הנפשיות יצרו מוטיבציה לברוח להימורים כמפלט, או שאולי ההפסדים והיאוש שבהימורים יוצרים הפרעות נפשיות.
קיימות מספר גישות טיפול מקובלות בהימור פתולוגי: טיפול פסיכו-סוציאלי, טיפול תרופתי וטיפול משולב.
טיפול פסיכו-סוציאלי יכלול טיפול תמיכתי, דינאמי או התנהגותי קוגנטיבי. טיפולים אלו ניתנים באופן אישי או קבוצתי. טיפול קבוצתי עבור מהמרים פתולוגיים יכול לעזור בלהודות בהפרעה, בלהתמודד עם מצבם בתמיכת אנשים שסובלים מאותה הפרעה ולעורר חלק תחרותי כמי שמסוגל להשתפר יותר מהר. עקב בעיות משפחתיות מומלץ לטפל בגישה זוגית או משפחתית במקביל.
טיפולים תרופתיים מתבססים על נוגדי דיכאון וחרדה בעיקר. ישנן מספר עבודות שהוכיחו את יעילותן של תרופות נוגדות דיכאון ממשפחת מעכבי קליטה מחדש של סרוטונין. קיימת קבוצה של תרופות סרוטוגניות לטיפול במהמרים בעלי התנהגות אובססיבית-כפייתית, והן פבוקסיל, פרוזק, סרוקסט, צפרמיל ולוסטרל. תרופות אלו משמשות למעלה מעשור לטיפול בדיכאון ובהפרעה טורדנית כפייתית ומאושרות בחלקן בקופות החולים לטיפול בדיכאון ובחרדות. החומר הפעיל בהן נחקר רבות ונמצא יעיל לטיפול עם תופעות לואי מועטות. כמובן ששימוש בתרופות אלו מחייב אבחון מפסיכיאטר מומחה.
אופציה תרופתית שנייה היא תרופות מסוג מייצבי מצב רוח. דוגמאות לתרופות ממשפחה זו הן וואלפורל, טומפקס ונוירונטין (שלושת התרופות רשומות כתרופות לטיפול בפרכוסים ונמצאות בטיפול בהפרעה אפקטיבית). ישנם מספר מאמרים על היעילות של התרופות האלו.
אופציה תרופתית שלישית היא מתן תרופות להתמכרויות וחוקרים ממליצים לטפל בהן כמו בטיפול בהתמכרות בסמים או באלכוהול. תרופות שעובדות על קולטנים אופיאטיים יכולות לרסן את הדחף והנעה מהימורים. נלטרקסון היא אחת האפשרויות. אפשרות אחרת היא הזיבאן, שנועדה לטיפול נגד דיכאון, אך הוכחה כיעילה לגבי התמכרות לסיגריות. תרופה זו הוכחה כיעילה גם בטיפול במהמרים מכורים.
כל טיפול בנפרד כמו טיפול פסיכולוגי או תרופתי, יכול להיות יעיל עד 60% מהמטופלים. אך טיפול פסיכו-סוציו-פרמקולוגי (משולב) יעיל יותר ומצליח ב-75% מהמקרים. נכון להיום אנו יכולים להעניק למהמרים הפתולוגיים טיפול גמילה יעיל, ששיעורי ההצלחה שלו כפי שהוזכרו למעלה מגיעים לכדי 75%. המטפל חייב לגבש תכנית טיפולית, על בסיס הכרת הפציינט, אישיותו ומצב בריאותו הכללי (כדי לצפות כיצד יגיב המטופל לתרופה זו או אחרת). הצד השווה בטיפולית אלה הוא שהם מושתתים על מהלך משולב של טיפול פסיכו-סוציאלי, התנהגותי-קוגנטיבי ונטילת תרופות בחלק מהמקרים.
(מתוך: "הכול על אלכוהול", גיליון 41, דצמבר 2003, עמודים 1-3)
