ההרצאה שלי היום תעסוק בקורבנות בתחום ההימורים. אציג גישה פסיכודינאמית שחוקרת את התרומה של התהליכים האינטראפסיכיים להתנהגות האנושית. הפסיכודינאמיקה אינה מסבירה את כלל התנהגותו של האדם, האדם מושפע גם מגורמים התנהגותיים, חברתיים, פוליטיים, ביולוגיים ועוד. אני אתרכז בגורמים הפסיכודינאמיים ורק בחלקם.
ברצוני להדגיש כי אני עושה אבחנה בין הימור כמשחק לבין הימור כהתנהגות פתולוגית. אנחנו חיים בחברה דמוקרטית, שבה ניתנת לאנשים האפשרות להתנהג כחפצם, כל עוד התנהגות זו לא פוגעת בזולת ולא מוליכה אותו שולל. החברה שלנו בנויה על אחריות אישית והתפקיד שלנו כמטפלים הוא לאפשר לאנשים להשתמש באחריות האישית שלהם כראות עיניהם.
ההרצאה מתייחסת לאנשים מהמרים שאיבדו את הגבול בתחום ההימורים, עיסוק שיכול להיות גם משחק משעשע. הגישה שאני מציג מבוססת על גישה פרוידיאנית שטוענת שלאדם יש גם חלקים משוגעים בתוך הראש והוא צריך לתת להם ביטוי משחקי, ביטוי של שעשוע. אבל צריך לדעת את הגבול בין משחק ובין התנהגות פתולוגית. במציאות הפתולוגית האדם מנסה לממש חסכים, דחפים בלתי פתורים, באמצעות "משהו" שנראה כמו משחק אבל הוא בכלל לא משחק. ההרצאה מכוונת לאותם מהמרים שאיבדו את הגבול ונמצאים בתוך תהליך פתלוגי.
הימור למעשה הוא סוג של "עסקה". אתה משקיע משהו ומקבל משהו בתמורה. מבחינת שיקולי רווח והפסד זו עסקה כלכלית גרועה ביותר. כלומר, אנשים לא הולכים לקזינו כדי לעשות עסקים, אלא כדי לעשות עסקים גרועים מאוד. ולקזינו הולכים הרבה אנשים ראציונליים. הימור הוא מצב שבו בטווח הקצר על כל הצלחה מקבלים תמורה ענקית בעוד שהמחיר אחרי כישלון הוא לעתים קטן. אך בטווח הארוך, לאורך זמן, המחיר עלול להיות קטסטרופלי. המהמר לא קולט אבחנה זו בשעה שהוא מהמר. כשהוא מהמר הוא נמצא בתחושה שאי שם נמצא הרווח הגדול הממתין לו, גם אם הסיכוי לקבל אותו הוא קטן וזעום ביותר. היחס הזה שבין גודל התמורה לבין הסיכוי הקטן לקבל אותה, הוא שיוצר את המבנה המיוחד של ההימור. כי הוא יוצר התרגשות גדולה מאוד לקראת הזכייה הגדולה והוא מלווה בתחושה בסיסית של פעולה שהיא כמעט בלתי אפשרית.
מה מושך אדם להשקיע ולהתעסק בעסקאות כל כך גרועות? אני טוען שדווקא המבנה הבעייתי של העסקה הוא זה שמושך אנשים לתוך ההימורים. בניגוד לתיאוריית הלמידה החברתית, הפנטזיה שגורמת לפעולת ההימורים קיימת בתוך ההימור עצמו. היא קיימת בזמן ההימור, לפני ההימור ולאחריו. הפנטזיה קיימת בראש של כל אחד מאיתנו כשהוא חושב על הימורים. הפנטזייה הזאת נראית כך: אני היחיד, אני המיוחד, שמבין כל האנשים אני הוא זה שיזכה. כשאדם ניגש למלא לוטו או טוטו או להמר בקזינו הוא לא נמצא בתהליך רציונלי, ההרגשה שהוא ינצח, היא הרבה יותר גדולה מאשר הסיכויים הסטטיסטיים. אם המהמר היה רציונלי הוא לא היה יכול להנות מסוג כזה של עסקאות.
הלוגיקה שמכוונת אנשים להמר בנויה בצורה זאת: מי שהוא מיוחד והוא שווה, שיש לו ערך פנימי, הוא יצליח בחיים. להצליח בקזינו פירושו של דבר להצליח בחיים. זוהי, אגב, הבנייה חברתית- תרבותית. בחברה שלנו אם יש לך כוח וכסף אתה אדם מוערך, לא משנה איך הרווחת את הכסף. מי שמצליח בקזינו הוא בן אדם מוצלח. והמהמר חושב שכיון שאני בן אדם מיוחד ולכן אני אצליח בקזינו - לוגיקה פשוטה. כמובן אבל שאין שום קשר בין כמה שאתה מוצלח ומיוחד לבין הסיכוי להצליח בקזינו. דווקא העובדה שהמשחק כל כך קשה לניבוי מראש מאפשרת למהמר לפתח את הפנטזיה הנרקיסיסטית שהוא יהיה האדם המיוחד שיזכה במשחק ההימורים.
כאשר אדם מפסיד הוא אומר: "פספסו אותי, יש פה איזו טעות", לאירוע הזה אין שום כוח מציאותי לגרום למהמר לחשוב שאולי טעה בעסקים הלוגיים שלו. בתחושתו היתה טעות בנבואה, במאגיה, והיא נפלה על האדם הלא נכון. כאשר הוא הצליח הוא אומר "ידעתי שזה יקרה". אם זכה באלף שקל הוא בטוח שיזכה גם בעשרת אלפים ובמיליון שקל. בעוד שההימור הוא אירוע מקרי, הפנטזיה שמבנה את ההימור הופכת אותו לאירוע שיטתי ורציונלי, שמכניסה את המהמר לזירת המשפחה שלו בחזרה, שם היה בתחרות עם האחים שלו ורצה לקבל את האהבה מההורים. למשפחה היה מבנה דומה מאוד לקזינו.
לילדים שגדלו ב"משפחות קזינו" יש נטייה להימורים. "משפחת קזינו" או "הורות קזינו", זה מצב של הורה שמתנה את אהבתו כלפי הילד. ההורה אומר לילד: "רק אם תוציא מתוכך את הדבר המיוחד הזה שאני מחכה לו, אז תקבל ממני את האהבה שאני אמור לתת לך. תקבל אהבה רק אם תיתן לי בדיוק מה שאני מחפש". רק כשהילד מצליח לקלוע לצרכים הנרקסיסטיים של ההורה הוא מקבל אהבה. הילד מנסה בכל מיני דרכים לרצות את הוריו, ורק כשהוא פוגע בצרכים הנרקסיסטיים של ההורה הוא מקבל חיוך. למשל, כשהאמא דכאונית הוא לא יכול לדעת מראש מה הוא יכול לעשות כדי שהאמא תאהב אותו. הוא כל הזמן צריך לייצר משהו נוסף, משהו חדש, להפתיע את האם כדי לקבל ממנה יחס. יש ילדים שגדלים במצב כזה שקבלת אהבה מההורים נעשה אירוע בלתי צפוי לחלוטין וכתוצאה ממצב זה הם מפתחים את הפנטזיה שיש בהם משהו, שרק אם ההורים יוכלו לראות אותו הם יקבלו אהבה הורית. פגיעה נרקיסיסטית כואבת ביותר.
הילדים יוצאים מהמשפחה עם עלבון קשה. הם יכולים לעבוד קשה ולהצליח מאוד, להקים משפחות טובות, להצליח בעבודה ובחיים החברתיים שלהם, להרוויח הרבה כסף, הם יכולים לקבל את הכל, אך הם עדין לא ירגישו שהם ראויים לאהבה הראשונית, שהיא למעשה מתווה את התפיסה והדימוי העצמי שלהם למשך כל החיים. הם מחפשים את האהבה במקום שאיבדו אותה, במקום הבלתי צפוי. וכאן האלמנט הקורבני של המהמר. הוא מזדהה עם הסיטואציה הסאדיסטית שבתוכה הוא גדל בבית והוא הולך לנסות את מזלו בתוך סיטואציה סאדיסטית שבה הסיכוי לקבל אהבה, קרי, את הכסף הוא כל כך קטן, אך שם הוא מסוגל לחזור ולעבד ולשחזר את הבעיה הראשונית שלו, שאולי בכל אופן הפעם הוא יוכל להוציא מעצמו את הדבר המיוחד ולזכות בזכייה הגדולה.
בעוד שהמטרה החיצונית והמודעת של ההימור זה להרוויח, המטרה הבלתי מודעת היא לא להרוויח, המטרה היא להרגיש את הריגוש העצום, הוא לא הולך בשביל כסף, הוא הולך בשביל הפעולה עצמה של ההימור בשביל הריגוש, זה ריגוש אדיר לכל אדם. ככל שהאדם יותר סגור, יותר פגוע ויותר פצוע בגלל יחסיו הראשונים הפגועים, הריגוש הזה יותר נדרש בשבילו. הוא אומר שיש סיכוי לאהבה. עבור הריגוש הזה אדם מוכן ללכת לקזינו ולהפסיד הרבה מאוד כסף ואפילו להרוס את משפחתו, כי שם הוא מקבל משהו שאינו יכול לקבל בשום מקום אחר. המהמר אינו מודע למקורות הריגוש שלו ומבחינת המצב הנפשי שבו המהמר נמצא, הריגוש הזה אכן שווה לו הכל! לפיכך כדי להוציא אותו ממצב פסיכולוגי זה, הכרח שאנחנו המטפלים נשנה משהו באישיות שלו כדי שהוא יוכל להרגיש משהו אחר.
הנושא של שליטה בטראומה משמעותי ביותר בפעולת ההימורים. שליטה בטראומה מושגת בכך שמבוגר שחווה חוויה טראומטית במשפחה כילד, מחפש סיטואציות לשחזר את אותה חוויה, כדי לנסות להתמודד ולתקן את החוויה הזאת. כאשר אדם משחזר חוויה טראומטית הוא מפחית את הכאב שכרוך בה כי הוא מגדיל את הסיכוי לתקון. כלומר, אדם שהולך לקזינו הולך אמנם כדי להרוס את עצמו, להרגיש שוב את כאב הדחייה, להפגש שוב עם כל הכשלונות, אבל הוא גם הולך כדי לפתוח דלת ואולי כן לקבל את אותה תמורה שאותה הוא ציפה לקבל בראשית חייו.
אם אנחנו מביטים מהזוית הזאת על מעשה ההימורים של המהמר הכפייתי, אנחנו רואים שבפעולת ההימור יש משאלה תרפויטית ואת המשאלה הזאת אנחנו יכולים לנצל בתהליך הטיפולי. אנחנו מזמינים את המהמר לחקור את הפנטזיות הכרוכות בפעולת ההימורים עצמה, להתחבר לכאב הלא מודע שנמצא בתוך הפנטזיה. הכאב שיש מאחורי ההימור זאת תחושת קיצונית של נחיתות. מהמר פתלוגי שה-self שלו פגיע מרגיש מאוד מאוד קטן ודחוי ושאינו ראוי לאהבה. בפעולת ההימורים הוא מחפש את הרגשת הכוח והניצחון.
איך בנוי קזינו? מהי הארכיטקטורה של הקזינו? הקזינו נראה כמו ארמונות, שם כל אחד יכול להרגיש מלך, שם כולם יודעים שהוא מלך! "אדוני תשתה, תאכל, תיקח...", "הכל מחכה לך, כל הנשים שתרצה, הכל נגיש". הדבר הזה מרגש את מי שמחפש להיות מלך, להיות בשליטה, להיות הכי חזק הכי גדול והכי אהוב. מי שמחפש את החוויה הזאת הוא אדם שמרגיש כל כך אפסי וקטן, אדם שמרגיש מחוק. מעצבי הקזינו קוראים את רגשות המהמר ולפיו יוצרים את המניפולציה העיצובית של הקזינו. חשוב להבין שהפנטזיה הזאת חשובה מאוד כי היא הדבר היחיד שמרגיע את הכאב של דחייה, השפלה וחוסר אהבה בילדות.
טיפול במכורים להימורים חייב לכלול ניתוק מהגירוי, ניתוק מההימורים בשיטה התנהגותית, בדיוק כמו ניתוק מהסמים אצל נרקומן. בנוסף חשוב מאוד בטיפול להגיע למקומות הכואבים והפגועים בהם המהמר מרגיש קטן, לתקן את הפגיעה הנרקסיסטית כדי שלא יצטרך את ההימורים.
הימור הוא לא בכל מקרה פתולוגיה, הוא יכול להיות גם סוג של משחק, תלוי בסוג הפנטזיה שמלווה את המשחק ותלוי עד כמה הפנטזיה היא ממשית. אדם יכול לשחק קלפים להנאתו ויש לו פנטזיה לנצח את הצד השני, הוא יכול להרגיש "מלך" בתוך המשחק אבל הוא יודע שהוא לא באמת מלך, הוא מבין שזה משחק במבנה מציאותי מסוים. בהימור הפתולוגי המהמר לא רוצה להנות מפנטזיה בתוך המציאות הקיימת אלא הוא רוצה לשבור את המציאות ופה הבעיה, כי לעולם דרך פעולת הימורים לא ניתן לתקן פגיעה נרקסיסטית, ניתן לעכב אותה, להשהות אותה, לדחות אותה, אך לא לתקן את הכאב והפגיעה. לכן בטיפול במהמרים יש לנו משהו מאוד טוב להציע למהמר - את התיקון בפגיעה הנרקסיסיטית הראשונית שלו וזו צריכה להיות המטרה העמוקה של הטיפול במהמרים.
