הסימנים הבולטים ביותר לזיהוי מכור להימורים הם כאשר אדם מאבד שליטה על הזמן המושקע בהימורים ועל כמויות הכסף שהוא משקיע במשחק. כאשר אדם יושב לשחק לפרק זמן מסוים שהקציב לעצמו ועומד בכך, וכשהוא מקציב למשחק סכום מסוים ועומד גם בכך – הוא מן הסתם שולט בהימור. לעומת זאת כאשר האדם מקציב סכום למשחק ומתכנן לשחק פרק זמן מסוים אך הוא מוצא עצמו אחרי יומיים ללא שינה, אוכל, ובהפסד של פי שניים מן הסכום שהקציב, סביר שיש לו בעית הימורים. ההימורים שולטים בו ולא להיפך.
מהמר חברתי הוא אדם שמשחק אמנם "על כסף" אך הרווח או ההפסד לא מהווים עבורו את מוקד המשחק. מוקד המשחק הוא המפגש החברתי. לדוגמה, קשישה שמזמינה אחת לשבוע את חברותיה ושכנותיה לכוס תה ומשחקת רמי וההימור הוא על מספר שקלים בודדים. במקרה זה היא לא נחשבת למהמרת כפייתית ו/או פתולוגית.
מהמר מקצוען הוא אותו מהמר שיש בידו סכומי כסף גדולים. הוא יכול להקצות לעצמו סכום מסוים אחת לשנה ואותו להשקיע במניות, בקזינו בחו"ל ו/או בעסקים/נדל"ן שעשויים לשאת פרי - או לא. אותו אדם לא מסכן שום מעגל חיים, לא את ביתו ולא את משפחתו. הוא לוקח סיכונים, אך הם מחושבים, לאחר בדיקה קפדנית תוך שהוא לוקח אחריות מלאה על מעשיו. גם הוא לא נחשב למהמר כפייתי או פתולוגי.
מהמר פתולוגי הוא מהמר שאינו שוקל את צעדיו, אינו חושב על הטווח הרחוק, שמופעל בעיקר על ידי דחף בלתי נשלט להמר ולהמשיך להמר, שנאלץ "לשקר" (בדרך כלל זמן רב) על מנת להסתיר את ההימורים. מהמר פתולוגי אינו מחשב רווח מול הפסד, ובדרך כלל מוצא את עצמו שוקע בחובות כבדים שאינו יכול לכסותם. לרוב, הוא נאלץ להלוות כספים מבני משפחה ו/או מחברים, בדרך כלל באמתלה ותירוצים שקריים. לפעמים הוא נאלץ לשתף פעולה עם גורמים פליליים, "שוק אפור", "שוק שחור", מלווים בריבית יומית ועוד, מה שמחמיר את מצבו וגורם לו לשקוע בדיכאון, בחרדות ובייאוש ולפעמים אף באובדנות סמויה ו/או גלויה.
אותם מהמרים שמהמרים מתוך דחף בלתי נשלט וחוזרים להמר פעם אחר פעם ללא התחשבות ביכולתם ו/או ביכולת הסביבה לספוג את ההפסד, הם ככל הנראה מהמרים כפייתיים שמופעלים על-ידי דחף בלתי נשלט ל"הרס עצמי". מנגנון ה- Repetition Compulsion "חזרה כפייתית" (פרויד 1919) הוא מעין חזרה כפייתית על "טראומה" מוקדמת מאוד, בדרך כלל טראומת ילדות של נטישה, שואה, יתמות, חולי, מוות של אחד ההורים, תאונה וכו'.
החזרה הכפייתית על חווית הטראומה היא בעצם משאלה ש"הפעם אני אחווה חוויה מתקנת". אם השחזור של הטראומה נעשה בתוך הטיפול, יתכן וייווצר מצב שבו המטופל יחווה "חוויה מתקנת" ולא יזדקק באופן כפייתי לחזור לחוויית הטראומה. למשל, מטופל שחש את עצמו "לוזר, לא אהוב" על ידי אשתו, ובעברו ננטש על ידי אמו, יתכן שלא במודע "יפיל" את עצמו לבור ההימורים על מנת לבדוק את מידת האכפתיות של הקרובים אליו. באופן כפייתי ישחזר את חווית ההפסד, תחושת החוסר ערך על מנת לבחון אם גם הפעם ינטשו אותו. בטיפול, המטפל יכול להעניק למטופל תחושה של החזקה, אכפתיות וליצור למטופל תחושות של ערך עצמי. כאשר המטופל יחווה את "הישארותו" של המטפל בלי שום קשר אם הוא הרוויח או הפסיד, חוויה זו של קשר יכולה להיות עבורו חוויה מתקנת. בכך, למטופל כבר לא יהיה את הצורך הכפייתי הלא מודע "לבחון" את האהבה של הסובבים אותו.
במחקר שנעשה על "פעילות ההימורים" נאמר שהפעולה היחידה שאדם יכול לעשותה מבלי לשפר את ביצועיו היא פעולת ההימור. אין אפשרות לאדם לנצח משהו שנשלט על ידי מזל או מקריות. בספורט למשל, הבנוי על מיומנות, אדם יכול לשפר את הישגיו. באולימפיאדה אנו רואים איך מדי ארבע שנים נשברים שוב ושוב שיאי עולם. נכון הדבר גם בתחום העסקי, הטכנולוגי ובתחומים אקדמאיים. זה נכון לגבי מיומנויות מוחיות. אך פעולת ההימורים לא ניתנת לשיפור. ככל שאדם יהמר יותר, הוא לא בהכרח יהמר טוב יותר.
הטיפול במהמרים מבוסס בעיקר על פסיכותרפיה - טיפול על ידי שיחות. השיחה הפרטנית עם המטפל נועדה לשמש כ"מקום בטוח" או "מרחב מאפשר" Facilitating Environment למטופל (ויניקוט 1963), שבו הוא יכול "לשפוך את ליבו" ולקבל אוזן קשבת. המייחד את הפסיכותרפיה לעומת שיחה עם חבר על כוס קפה הם הכלים הטיפוליים, האובייקטיביות והסודיות המלאה, המאפשרים למטופל "לספר הכול". בכך שהמטופל מספר "הכול" מבלי לסנן או לצנזר את דבריו מחשש שאמא, אבא או חבר יעביר את האינפורמציה הלאה, יש למטופל אפשרות לעשות "בדק בית". למעשה, התחושה שהמטפל "מכיל" בתוכו את "חלקיקי החלקים" של המטופל, ואף מנסה יחד איתו "לארגן ולסדר" אותם מחדש, מאפשר למטופל חוויה אותנטיות של הכלה, אכפתיות ואף סוג של "אהבה" (ביון, 1962).
המטופל יתחיל כעבור מספר חודשים לחוש הטבה במצבו. הדחק והסטרס ילכו וייחלשו כאשר הוא יחוש את האמפתיה והאכפתיות שהמטפל יעניק לו. אם הקשר יתחזק ויעמיק, קרוב לוודאי שיחל מה שאנו מכנים "שינוי מהותי". שינוי זה נועד לסייע לאישיות הבריאה, לעצמי האמיתי True Self להפציע מתוך ה-False Self שהמהמר יצר לעצמו, מתוך אותה אישיות גרנדיוזית ואומניפוטנטית שכל רצונה היה להגן על האישיות החלשה, הדיכאונית וחסרת הביטחון (ויניקוט, 1965). ה"מסיכה" של המהמר מתחילה להיסדק ומתחתיה "יפציע" האני האמיתי, ה- Core self . בעזרת המטפל, המהמר יוכל לחזק ולגבש את ה"אני" הזה ולהקנות לו כלים וכוחות שעד כה לא היו לו.
הטיפול מתחיל עם עבודה קוגניטיבית-התנהגותית (CBT). לאחר הפסקת ההתנהגות ההרסנית וההתמכרותית, מתחיל גם טיפול דינאמי פסיכותרפויטי. בטיפול כזה המטופל יכול בעזרת המטפל להביא שינוי משמעותי בחייו. לשינוי כזה אינו קל להשגה אך הוא יאפשר למטופל להגיע לדרגה סבירה של Well-Beingness – הקלה במצבי הדיכאון, החרדה, הדחק הנפשי/גופני, הסדר חובות, תקשורת בריאה עם בני משפחה ועוד.
כאשר המהמר "מתעקש" להמשיך להמר "רק על מעט כסף", השאלה שצריכה להשאל - מדוע הוא בכלל בא לגמילה? חוקרת התפתחות הילד בשם Judith Viorst כתבה בספרה "אובדנים הכרחיים": "כאשר ילד גדל והופך לאדם בוגר נדרש ממנו לעשות "ויתור" מסוים על מנת שיוכל "לחזק ולהכיל" בתוכו את השלב ההתפתחותי הבא. למשל, אם ילד אוחז בידו דובי, מוצץ או שהוא שותה מבקבוק, הוא לא יוכל להגיע איתם לבית הספר, שם חפצים אלה נחשבים "ילדותיים". על מנת שיוכל להתחיל את דרכו בעולם של הגדולים, הוא צריך לוותר בתוך עצמו על הדובי ו"להחזיק" את הדובי כרעיון בראשו, כך ששתי ידיו יהיו פנויות לאחוז בדברים אחרים". אני מאמינה שהדבר נכון גם לגבי מהמרים. אם יוכלו לרגע לוותר על תשומת הלב השלילית, על הפנטזיה של להיות "מלך" ועוד, הם יוכלו לאחוז בדברים אחרים. לפי ניסיוני, מהמר המגיע לטיפול ומשקיע בעבודה הטיפולית, בונה לעצמו תוך שנה (פחות או יותר) "רשת חיים", Life Network, שעליה הוא יכול לבנות בסיס לשינוי. אם יש לו אהבה, משפחה, עבודה וכסף, האם יוותר על כל אלו? בשביל מה? כבר יש לו מה להפסיד, ואולי הפעם הוא לא יהמר על הדברים הללו שכסף לא קונה אותם.
